מהי דאזיין-אנליזה

1.1.: המייסדים: בינסוונגר, מייסד בתחום הפסיכיאטריה התיאורית,

בוס, מייסד שיטה פסיכותרפויטית וממשיך קונדראו, מייסד האסכולה הפסיכותרפויטית של הדאזיין-אנליזה

1.2.: הדאזיין-אנליזה כפסיכותרפיה מושתתת על האונטולוגיה של מרטין היידגר

1.3.: ההבנה המכווננת של משמעות ה-Da-sein אצל היידגר 1.4.: האנתרופולוגיה והגישה הפנומנולוגיות (הוסרל) 1.5.: הפנומנולוגיה ההרמנויטית של היידגר ב„הוויה וזמן” 1.6.: שאלת ה„הוויה” 1.7.: מושגי יסוד:

גרמנית	אנגלית	צרפתית	פורטוגזית
Sein	Being	Être	Ser
Dasein	Being-There	Être le-là	Dasein (Ser-ai)
In-der-Welt-Sein	Being-in-the-world	Être-au-monde	Ser-no-mundo
Entwurf / Geworfenheit	Project/Thrownness	Projet / Déréliction	Projeto/ Ser-lançado
Sein-zum-Tode	Being-towards-death	Être-vers-la-mort	Ser-para-morte
Sorge	Care	Souci	Cuidado/cura
Zeit	Time	Temps	Tempo
Ereignis	Event	Evénement-appropriant	Acontecimento apropriativo
Gelassenheit	Detachment	Laisser-être / Sérénité	Serenidade
Lichtung	Clearing	Eclaircie	Clareira
Offenständigkeit	Openness	Apérité	Abertura
Entschossenheit	Resoluteness	Résolution	Resolução
Frei-Sein	Being-free	Être-libre	Ser-livre

מאת פרופ’ ד”ר ג’יון קונדראו

הדאזיין-אנליזה חבה את מוצאה ואת התפתחותה להתחדשות הרוחנית שבאה בעקבות שתי מלחמות העולם. בתחום הפסיכיאטריה קמה בשנות העשרים תנועה, שהתעוררה בחלקה מן הוויכוחים סביב הפסיכואנליזה הפרוידיאנית ובחלקה מאי-נחת מדעית כלפי הפסיכופתולוגיה הקלינית המסורתית והמסווגת; היא חיפשה הבנה חדשה של יסודות הקיום האנושי ושל הפרעותיו. במיוחד הייתה האוריינטציה החד-צדדית, מדעית-טבעית, של הפסיכיאטריה ושל הפסיכותרפיה נושא לביקורת חריפה. מכאן צמחה מה שמכונה הפסיכיאטריה ה„אנתרופולוגית”, שיזמו חוקרים נודעים כמו לודוויג בינסוונגר, ויקטור פון וייצזקר, ויקטור פון גבזאטל, אז’ן מינקובסקי, ארווין שטראוס, רולו מיי, ר. ד. ליינג ואחרים.

לודוויג בינסוונגר (1881-1966) נחשב ליוזם האמיתי של הפסיכיאטריה הדאזיין-אנליטית. בראשית הדרך, ואולם, בעקבות לימודיו המעמיקים את הפנומנולוגיה של הוסרל, כינה את כיוון מחקרו „אנתרופולוגיה פנומנולוגית”. משנת 1941 ואילך העדיף את „דאזיין-אנליזה” לגישתו המדעית החדשה. באותה עת כבר הושפע בינסוונגר עמוקות מיצירתו של מרטין היידגר, ובמיוחד מספרו „הוויה וזמן”, שראה אור ב-1927. יצירתו המרכזית של לודוויג בינסוונגר, „Grundformen und Erkenntnis menschlichen Daseins” (צורות יסוד והכרה של הדאזיין האנושי), ראתה אור ב-1942. אחריה באה שורה שלמה של פרסומים על הדאזיין-אנליזה, על שפתם והתנהגותם של סכיזופרנים וכן מחקרים על מלנכוליה ומאניה. יש לציין שבינסוונגר הושפע גם מזיגמונד פרויד, שעמו קיים ידידות לאורך כל חייו, אף שחלק על עיקרי התיאוריה הפסיכואנליטית.

לאחר מלחמת העולם השנייה התפתחה בציריך אסכולה של דאזיין-אנליזה שנבדלה מזו של בינסוונגר. עניינה הראשוני היה היישום המעשי של הפנומנולוגיה של היידגר בתורת הנוירוזות ובפסיכותרפיה. מדארד בוס (1903-1990) הצליח לעניין את היידגר עצמו בענייניהם של הפסיכותרפיסטים ולגרום לו להשתתף בתוכנית ההכשרה המתאימה. תחילה הוביל הדבר לדיון ולביקורת על המטא-פסיכולוגיה של הפסיכואנליזה הפרוידיאנית ועל הפסיכולוגיה האנליטית של ק. ג. יונג. בעוד בוס, בפרסומיו הדאזיין-אנליטיים הראשונים, היה בבירור תחת השפעתו של לודוויג בינסוונגר, הוא התרחק ממנו בפתאומיות יחסית. ב-1957, לאחר כנס במדריד, פרסם בוס ביקורת נחרצת על פרויד, על יונג ועל בינסוונגר, שלמרבה הצער הובילה לקרע בין שני המדענים. בינסוונגר חש נבגד הן בידי בוס והן בידי היידגר, ומאז הרבה להסתמך על הוסרל, בעוד בוס נתמך בידי היידגר, שעמו פיתח ידידות אישית ומדעית. בעוד בינסוונגר סירב בגלוי למסד את „הדאזיין-אנליזה הפסיכיאטרית” שלו והתרכז במחקר יסודי (ולא בערכים פסיכותרפויטיים), ייסד מדארד בוס, יחד עם ג’יון קונדראו, את האגודה השווייצרית לדאזיין-אנליזה ב-1970 ואת מכון ציריך לפסיכותרפיה ולפסיכוסומטיקה דאזיין-אנליטיות ב-1971, שנודע לימים כקרן מדארד בוס. מ-1959 עד 1968 ביקר היידגר אצל בוס בצוליקון, שם קיים את „סמינרי צוליקון” המפורסמים והידועים בכל העולם. ב-1984 נוסדה בציריך הפדרציה המקצועית השווייצרית לדאזיין-אנליזה.

לפיכך מושתתת הדאזיין-אנליזה כפסיכותרפיה על האונטולוגיה של מרטין היידגר ועל ראייתו הפנומנולוגית את קיום האדם כתחום הפתיחות של הדאזיין אל כל מה שהוא פוגש. פירוש הדבר שהדאזיין האנושי הוא, מעצם עקרונו, פתוח וחופשי לתפוס בלא עיוות כל מה שנחשף מאליו מתוך תוכן משמעותו. בנקודה זו נבדלת הפנומנולוגיה מתפיסת העולם הדואליסטית של מדעי הטבע, המושתתים בסופו של דבר על הפילוסופיה של רנה דקארט, שלפיה קיים תהום שאין לגשר עליו בין הרוח האנושית לבין החומר הנמדד.

ראייה כזו של טבע האדם מובילה בהכרח לאנתרופולוגיה חדשה, כלומר למדע המשוחרר מצמצום מדעי-טבעי גרידא, אך גם מספקולציות מטא-פסיכולוגיות. בעוד הביולוגיה יכולה לתפוס רק היבט חלקי של הקיום האנושי, המטא-פסיכולוגיה של האסכולה הפוזיטיביסטית — מנקודת המבט הדאזיין-אנליטית — נוטשת את קרקע המציאות הנראית.

לכך יש השלכות על הטיפול. במובן מסוים אפשר לראות בדאזיין-אנליזה פיתוח נוסף של הפסיכואנליזה. המסגרת החיצונית נותרה פחות או יותר ללא שינוי. יש עם זאת הבדלים מהותיים בכל הנוגע לפירוש התסמינים, הסמלים והחלומות. בתחומים אלה פועלת הדאזיין-אנליזה פנומנולוגית; היא מוותרת על פירושים סיבתיים-גנטיים ותחת זאת חוקרת ביתר עומק את המשמעות ואת תוכן המשמעות של התופעות הנצפות. עניינה של הדאזיין-אנליזה הוא לראות (sehen), לא להסביר (erklären). חשיבותה ומשמעותה של „ראייה” זו מתגלות בתורת הנוירוזות ובתורת המחלות הפסיכוסומטיות.

אין ספק שמחשבתו של מרטין היידגר השפיעה על התיאוריה ועל העשייה הפסיכותרפויטיות במידה שאין להתעלם ממנה (ראו ג’יון קונדראו: Martin Heidegger’s Impact on Psychotherapy, ניו יורק, וינה 1998). אסכולת ציריך של הדאזיין-אנליזה בחנה פעמים רבות את האפשרויות לתרגם את המילה „Dasein” לשפות אחרות, ובמיוחד לצרפתית ולאנגלית. הגענו למסקנה ש„Dasein” ככזה מאבד את משמעותו הפנימית בכל ניסיון תרגום. החלטנו אפוא לשמר את המונח „דאזיין-אנליזה” כדי להבדילה מן הפסיכותרפיות המכונות אקזיסטנציאליות, בין-אישיות או הומניסטיות, שכן הוא מפנה אך ורק לאנליטיקה האונטולוגית של הדאזיין אצל מרטין היידגר. אכן, כשאנו מדברים על תיאוריה ועל עשייה, אנו נעים בקרקע מדעית ולא פילוסופית; אך כפי שהיידגר עצמו תמיד גרס, וכפי שאמר שוב ושוב בימי סמינרי צוליקון שלו, לכל מדע יש שורשים בהנחות פילוסופיות. הדבר תקף למדעי הטבע כשם שהוא תקף לכל גישה מדעית אחרת, גם אם שורשים אלה אינם מוכרים או מוזכרים במפורש. הדאזיין-אנליזה, בהתאם לראייתה הכוללת, מנסה להתגבר על הדואליזם הקרטזיאני של סובייקט ואובייקט, ובכך גם על הדואליזם של הנפש והגוף. במידה זו איננו מדברים על מחלות פסיכוגניות או סומטוגניות, אף שלמען ההבנה ההדדית משמרת הדאזיין-אנליזה עדיין את המונח „פסיכוסומטיקה”. הגישה הדאזיין-אנליטית אל הסבל האנושי היא פנומנולוגית. הפנומנולוגיה, כפי שהיידגר מגדירה (בשונה מאדמונד הוסרל), אינה עניין של תודעה אלא עניין של תובנה, כלומר היא נמנעת מפירושים ומניחה לתופעות לדבר בעד עצמן. בכך היא נבדלת, כמובן, מן התיאוריות הפסיכואנליטיות או היונגיאניות, אף שאימצה כמה המלצות מעשיות, ובמיוחד מפרויד.

מדענים, פסיכיאטרים, פסיכולוגים ורופאים בני זמננו איבדו ברובם את חשיבותו האמיתית של המובן מאליו. לעתים קרובות הם מתעלמים מן העושר של מה שניתן לחוות באופן בלתי אמצעי, ומתרכזים בהגעה מהירה ככל האפשר להסבר עקיף, תיאורטי, נשען-רקע, של כל מה שהם פוגשים, ובכך הופכים את מושא חקירתם לניתן לחישוב ומכאן גם לניתן לשחזור. מנגד ניצבת הגישה הפנומנולוגית או האנליטית-אקזיסטנציאלית, המדגישה חוויה פשוטה של התופעות הנתפסות. היא שוהה אצל הדבר עצמו העומד לחקירה, ומנסה תמיד לתפוס את משמעותו במפורש יותר. היא בכך „אובייקטיבית” או ממשית במובן המשובח של המילה. הזכות למעמד מיוחד בתחומי הפסיכיאטריה, הפסיכולוגיה, הפסיכותרפיה והפסיכוסומטיקה נובעת מכך שכל המדעים האלה עוסקים, מעצם עקרונם, באדם. פחות מכל דבר אחר ניתן האדם להתפרק לכמויות בנות חישוב. עדיפותה של השיטה המדעית האנליטית-אקזיסטנציאלית בתחומים אלה מושתתת עוד על טבעו של אופן החולי הנוירוטי, הפסיכוסומטי והפסיכוטי. זה, במהותו, אינו מושתת בראש ובראשונה על כמויות בנות ספירה, כפי שהיה קורה אילו עסקו בו מדעי הטבע. אפשר להבינו רק דרך תובנה באיכויות הבלתי ניתנות לחישוב של יחסיו של המטופל היחיד — יחסים שונים תמיד, מופרעים, מכריעים ובלתי חופשיים — אל אפשרויות עולמו. אין בכך, כמובן, כדי לשלול, אלא דווקא לכלול, את העובדה שבשיטות מדעי הטבע ניתן למצוא בקיומם של בני אדם בריאים וחולים נתונים מועילים וחשובים סומטית. אך בדרך זו לעולם אין מוצאים את הסיבה האנושית הייחודית של הבריאות ושל החולי.

אין זה נכון בעליל — כפי שנעשה לעתים — להציב את האנליזה האקזיסטנציאלית כ„פילוסופיה” אל מול הפסיכואנליזה כ„מדע”. שתיהן מדעי האדם, שתיהן כביכול „אנתרופולוגיות”; שתיהן שייכות לפסיכיאטריה, לפסיכולוגיה ולפסיכותרפיה. כך עדיין הדבר בעידן שבו הורחבו המשמעויות הרפואיות הצרות של המונחים „מחלה” ו„בריאות” בידי נקודת המבט הסוציולוגית. כיום אין פסיכיאטרים, פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים מסתפקים בניסוח תיאוריות בלבד. יותר ויותר הם שואלים על טעמו ומשמעותו של מה שחולה וטעון ריפוי. כדי להבהיר את היחס בין הגוף לנפש, וכדי לנסות להימלט ממבוי הסתום של הדרך הדואליסטית להביט בחיים, הם נאלצים להיוועץ בפילוסופים כדי לתפוס טוב יותר את קיומו של האדם. כל ניסיון להסביר את האדם ולפעול בו, לרבות במדעי הנפש והרפואה, נשען על הנחות מוקדמות שהן פילוסופיות וקדם-מדעיות.

בהתחשבות בהנחות פילוסופיות אלה מתבססת איכות עבודתם המעשית של הפסיכיאטר ושל הפסיכותרפיסט, שכן עבודתם מושפעת בוודאי מדרך הבנתם את העולם.